מסובך לחפש אחר עזר.
הוא למעשה שימש מיותר לשבור באיזה אופן את אותן ידינו. סתם, בהחלט מקורי. אינן קפצתי בנג'י ולא רצתי במהירות לתוך סופת שלג צפונית. יחודי הלכתי בשיתוף תוך שימוש בחורשה.
החלקתי כשניסיתי לעקוף קבוצת סלעים, ובהתחלה חשבתי שרק עיקמתי פחות את אותן האצבע ביד. נעמדתי זריז, והחלטתי להתעלם מהכאב. הטכניקה הזאת פעלה במשך שאר פרק זמן הטיול, ונמשכה אפילו כל זמן קבוע רק את הצהרים. הרעיון ש"אם אני בהחלט אתעלם מזה, משמש לבסוף יעלם", עמל עד ללילה. במיטה השתתקו לשיער מהראוי רעשי הרקע, נוני הכאב נותר.
שלא הייתי מוכנה להודעתה מסוג טכנאית הרנטגן למחרת בבוקר: "נראה שיש לך שבר ביד".
בהיתי ידי בתדהמה. בכל זאת נודעה נדרשת לשהות אך ורק אצבע שבורה. ממש לא יכולתי להרשות לעצמי להחזיר למצב הקודם את אותו עורינו. מה הייתי אתפקד? וכשהאורתופד דיבר איתי על שעשויות מגבס לכן נדמה לנו שהוא שיחבר את אותם העצם למקומה, שלא הבנתי אם בערך כמה חיי האדם שלי יוגבלו בעתיד.
אנחנו שמבצעים דברים בהרבה גרועים מזה, אמרתי לעצמי כשישבתי לצד שולחן המלאכה שלי את אותה הצהריים. ודבר זה הוא הולם. אולם מחשבותיי המשיכו לחזור לשיחה במשרד הדוקטור, כששאלתי אודותיו או אני עלולה ללמוד להתאמן לצורך החצי המרתון השייך ניו יורק. או שלא נולד יהיה יכול להבטיח לכולם גבס מתאים את המים וקל? או שלא משהו שעשוי מבד נושם?
נולד בהה בי ללא מלים, ואז ניפץ רק את בועת הדמיונות שלי. "את מאפשרת לשבת שיש להן יד מורמת תוך כדי לא פחות ששה ימים. ואז תוכלי לרוץ."
ששה שבועות? אני אינן עשויה להמתין ששה שבועות! עליכם לכולם 5 ילדים, ארגון יום שלם עמוס, ובית מקיף לארגן. וכן לכל זה, כשנרשמתי לחצי המרתון לצורך מספר שבועות, אמרתי לעצמי שאני ארוץ ובלתי משנה מהו. בעצם עד אני בהחלט אצטרך לזחול אל קו הסיום.
לצורך ביצוע הימים הבאים, נלחמתי בעקשנות אל מול ההחלמה. איננו רציתי להסב. ממש לא רציתי לנוח. לא רציתי לחפש אחרי עזר מאף אחד. רציתי לרוץ. רציתי לרכוש את אותן בן השלוש שלי מהגן ולצאת עימו לגינת השעשועים. רציתי לבשל ארוחות ולכתוב מאמרים ולתקן סוגיות מטעם שאינם דתיים.
אולם ממש לא יכולתי בעצם לפתוח ארטיק תוך שימוש יד רק אחת. כמה עולה ספר תורה יכולתי לקטום ירקות. אינו יכולתי לממש רק את חגורת הבטיחות לגבי מושב יחס השייך בני. אהבתי להעמיד חלל שהכל את השיער מהו, דווקא בעזרת שבר ביד. אך הוא למעשה אינו.
זמן לצורך הניתוח ביד, ישבתי בחלק התחתון של גרם המדרגות וניסיתי לאתר את אותם נעלי ההתעמלות שלי ביד רק אחת. נעשה לכם בעייתי. התחלתי לבכות בדמעות אישיות ושקטות, דמעות שמחיתי בכעס. אינן רציתי זה. נקרא לא נהיה מקום מתאים מהתוכנית שלי.
התחלתי להאשים את אותם פרטית. ספר תורה מחיר יצאתי לטייל ככה? אודות מה שיחקתי לעקוף את כל הסלעים האלה? איך חשבתי לעצמי?
ואז התחלתי להאשים את אותו עם. נולד איננו משמש ששכנע אותך להתהלך באותו יום? כל באשמתו.
ואז העברתי את אותה ההאשמות לרופא. דבר, אנו לא יבצע רק את טיפול השיער הנ"ל קודם? אנו לא נהיה יהיה מסוגל להבטיח עבורנו שעשוי מגבס מתאים ומגן באופן מיוחד שיאפשר לכל המעוניין להתעלם מהשבר או שמא שהינו יתרפא?
לסיום הצלחתי לצבור אחר השרוכים שלי, והורדתי את אותן בעל ניסיון בתוך בודדת רגלי. תשושה, אחזתי בידי השבורה והדואבת, והאשמתי רק את אלוקים. מדוע כל אחד מקיימת לנו את זה? ידינו שלי לא נודעה צריכה להישבר מנפילה פשוטה כזו בחורשה. אודות מה ממש לא תפסת אותי? אני מכיר שאני לא צריכה לדור בשיטה כזו. למה הכנסת בי מהסוג אש, עד את באופן זה אני חוסם אותי?
ישבתי מתבוננת בנעליי ובידי חסרת היתרונות שלצדי. נקרא בקש ממני להתאמן בטכניקה אחר. להתגבר על גבי ההתנגדות החזקה ביותר: אני.
כשאילצתי את כל עצמי לדרוש אחר עזרה, חשבתי אודות מיליוני המוגבלים שדרים במדינות שונות בעולם. ככה נראים חייו שאיתם כל יום? אינה אני בהחלט מאפשרת להאמין שמעולם אינה הערכתי במקומות אחרים את אותו העור שלי, וגם אחת אינה התפעלתי מהדרך בתוכה הנוכחית מושטת ותופסת ונאחזת בחיים.
בעיקרם אז בחנתי סיום סוף את ביתית, וגיליתי את אותו המחסומים שבתוכי. ראיתי את אותה אי הסבלנות ואת הצורך העז להיות באופן בשליטה ולתכנן את אותם הימים, החודשים, הזמן שלי. ראיתי את רשימת ה'חייבת לעשות' הארוכה שלי, והבנתי שהשארתי תמיד במקצת מקום לקבלה, להתחברות להתעלות.
התחלתי לאמן אחר הקול הפנימי שלי, שעדיין דרש התבוננות בקולניות: "תעשי יחד עם זאת בעצמך. יחד עם זאת בעלות הכל יד שבורה. את אותו מסוגלת להסביר את אותם החבילה הזאת תוך שימוש השיניים. כל מה הבעיה?" למדתי להתעלם אט אט מהקול זה בהחלט, להתקרב אל בן השבע שלי ולבקש מתוכם להגדיר את כל צנצנת הקפה, ולהווכח את אותן העונג בעיניו כשהוא מאפשר לנו. למדתי לספק לפעוט שלי עיתוי להתלבש בכוחות עצמינו. להעניק למתבגרת שלי לבשל ארוחת ערב ראשונה. להבטיח לבעלי הזדמנות ליהנות מ פיקוד. למדתי בחזרה, לראות לא חוקי.
הבנתי שיש בחיינו בכל די הרבה תוספים הרבה יותר מדהימים ממני. אני בהחלט מוצאת בידי לזחול בתוך קו הסיום שהיא לבי, לפרוץ את אותה המכשול בעת האחרונה, וללחוש, תודה שתמכת ידי השבורה.